פסק-דין בתיק ת"א 1153-07

מבוא

1.                  התובע, יליד  1957, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 5 ביוני 2004. 

2.                  הצדדים אינם חלוקים באשר לחבות הנתבעת לפצות את התובע בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים"), ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת נזקיו של התובע.

3.                  יצוין שהתביעה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ואולם לאחר קבלת חוות הדעת הרפואיות, הועברה להמשך דיון בבית משפט השלום.

הנכות הרפואית

4.                  שני מומחים רפואיים מונו מטעם בית המשפט לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע: פרופ' מ' ליברגל, מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ופרופ' ד' צבעוני מונה כמומחה רפואי  בתחום הקרדיולוגיה.

חוות דעתו של פרופ' ליברגל

5.                  בחוות דעתו התייחס פרופ' ליברגל לתוצאות הבדיקה הקלינית, וציין כי בבדיקה שערך ביום 12 ביוני 2006, מצא, בין היתר, שתנועות שורש כף היד מלאות כולל בכיפוף, סיבוב והטיה, וללא הבדלים בין הצדדים. כן מצא המומחה במהלך הבדיקה הקלינית הגבלה קלה בכיפוף אצבע V, עם עיוות סיבובי קל.

6.                  בחלק הדיון בחוות דעתו, קבע המומחה כדלקמן:" חבלתו העיקרית של מר מועלם הייתה ללא ספק השבר בעצם הסטרנום. התחלואה ותלונותיו סובבים בעיקר את התחלואה הלבבית. אכן סבל משבר בכף היד (עצם המסרק) אך כפי שמציין בהגינות הדבר אינו גורם להפרעה תפקודית. גם לפי הספרות המקצועית שבר כזה בעצם מסרק בדרך כלל אינו מותיר נכות.  המגבלה הקלה בחלק מהתנועות ודאי אינה קישיון ועל כן ניתן לקבוע כי לא נותרה נכות לצמיתות ביד".

7.                  פרופ' ליברגל קבע אפוא שלא נותרה לתובע נכות אורטופדית בעקבות תאונת הדרכים, וכי אין כל הפרעה תפקודית. המומחה ציין במפורש בחוות דעתו שהתובע הודה בהגינותו שהמגבלה אינה משפיעה על תפקודו.

8.                  בחוות דעתו התייחס כאמור המומחה גם לסוגיה הלבבית. המומחה ציין שללא ספק הייתה חבלה ברורה בעצם הסטרנום, לרבות שבר. המומחה הבהיר שחבלה זו מטופלת בדרך כלל על ידי כירורג לב חזה, כיון שהיא עלולה להיות מלווה בחבלה לבבית, עם השלכות מיידיות או מאוחרות. בשל כך המליץ למנות מומחה בתחום כירורגית הלב- חזה.

9.                  התובע חלק על חוות דעתו של פרופ' ליברגל ושלח לו שאלות הבהרה, אף זימנו לחקירה. לטענת התובע, קביעתו של המומחה להעדר נכות אינה מבוססת על ממצא רפואי, אלא על פרשנות לתשובתו של התובע לפיה הפגיעה אינה מפריעה לו. לטענת התובע, השיב למומחה שהפגיעה אינה מפריעה לו כיון שהפסיק לעבוד כנגר, בעוד שהמומחה פירש את האמירה האמורה כמתכוונת לכך שלא נותרה כל מגבלה תפקודית. התובע טען בסיכומיו כי גם בתשובות לשאלות הבהרה ציין המומחה שלא הועלו תלונות כלשהן על ידי התובע.

10.              לטענת התובע, במהלך חקירתו בבית המשפט השיב המומחה שאילו היה התובע מתלונן על כך שהפגיעה מפריעה לו בעבודתו, היה קובע נכות בשיעור של 2% עד 3%. לטענתו, לא קיימת נכות בשיעור זה, שכן מדובר בקישיון לא נוח, ועל כן היה על המומחה לקבוע נכות בשיעור של 5%, לכל הפחות.

11.              התובע הפנה בסיכומיו לקביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה לעניין נכות כללית, ששיעור נכותו של התובע בידו הימנית הינו 10%.

12.              בסיכומיו טען התובע שפרשנות בתי המשפט לסעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפיה מסווגת קביעת הוועדה בענייננו כחוות דעת פרטית, יוצרת אי צדק משווע כלפי הנפגע, ויש לכנותה כ"מלכודת הרופאים המקצועיים". נטען שפרשנות זו הינה פוגענית ומזיקה, ואין היא מחויבת המציאות.

13.              התובע טען כי חוות הדעת של הוועדה הרפואית אינה חוות דעת "מטעם", כי אם חוות דעת של וועדה ציבורית אובייקטיבית, שאין לה מחויבות כלפי התובע, ולעיתים, בשל מחויבותה למוסד לביטוח לאומי, פוסקת דווקא נגד הנפגע.

14.              לטענת התובע, על בית המשפט לעיין בחוות הדעת של הוועדה הרפואית כדי לעמוד על הפגמים שנפלו בחוות דעתו של המומחה הרפואי, ולשקול על בסיסה את הצורך במינוי מומחה רפואי נוסף.

15.              לא מצאתי שיש לקבל טענות אלו של התובע. הדרך להוכחת עניין שברפואה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קבועה בסעיפים 6א' ו- 6ב' לחוק האמור. מטרת הסדר ייחודי זה נועדה לפשט ויעל את הליך בירור המצב הרפואי, על מנת לקצר את ההליכים.

16.              בענייננו לא קיימת קביעה על פי דין, שכן קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי הייתה לעניין קצבת נכות כללית, וכיון שזכאותו של נפגע לעניין זה אינה מתבררת בקשר לתאונה שבה נפגע, אין קביעתה בגדר קביעה על פי דין, כאמור בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והיא אינה מחייבת בענייננו (ראו למשל א. ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, עמ 745).